גדוד מגיני השפה העברית 

א. מעין מבוא

האם שאלתם את עצמכם פעם מה מהיר יותר? הזמן שלוקח לה לשפה מתה, קבורה בעפרות ההיסטוריה, חסרת תקומה לכאורה, מנותקת מהעם האמור לדבר בה, עד שתשוב ותפרח, תלבלב ותצמח, ותהיה לאחד הפלאות של הזמן החדש?
או שמא דווקא הזמן שלוקח לה לאותה שפה להתדלדל, להתנוון, להשיר מעליה מכמני לשון ומחלצות ביטוי, להשמיט את כל קיצורי הדרך הנפלאים שנהגו והומצאו בתקופת תחייתה, ולרדת אל הביבים הלשוניים של עגה, מילות לעז למכביר, שיבושי ביטוי ושגיאות הגייה, עיוותי דקדוק ובלבול בין זמני עבר ועתיד?
האם קרבה העברית לרגע בו אוהביה לא יכירוה ומכבדיה יתביישו בה? ושמא הגיעה כבר לשלב בו הכול רשאים להתעלל בה ואיש הישר בעיניו יעשה? האם היא מחשבת כבר את קיצה לאחור וגזה נחישותה להתקיים ככל שפה ולשון של אומות העולם?

ב. גדוד מגיני השפה

בשנת 1923, בשלהי העלייה השלישית ותחילת העלייה הרביעית, הוקם בארץ ישראל גדוד מגיני השפה העברית. מדפדוף בספרי ההיסטוריה עולה תמונה מרתקת:
הרצל בן ארי, בוגר גימנסיה הרצלייה, ריכז קבוצת תלמידים מהגימנסיה, אליהן הצטרפה קבוצת בנות מסמינר לוינסקי. כולם יחד התגייסו למען שלוש מטרות.
האחת - הפצת השפה העברית בכל רחבי הארץ.
השנייה - תעמולה בעד השימוש בשפה העברית בבתי הספר, באוניברסיטה, בטכניון, בחנויות ובשווקים, ברחוב.
השלישית - עמידה על המשמר בפני הזלזול בשפה העברית. לשם כך טרחו חברי הגדוד, כדוגמא, לתקן את כל השלטים שברחובות תל אביב, בהם מצאו שגיאות כתיב או תחביר, וכן להדביק שלטים בעברית במקום אלה שהיו כתובים ביידיש או ברוסית.
המבנה של גדוד מגיני השפה היה מחולק לפלוגות, בדומה ליחדות צבא: פלוגת תעמולה, פלוגת הפצה, פלוגת הגנה ועוד.
במסגרת פעולות הגדוד חולקו בהתמדה כרוזים בהם נאמר: "יהודי - דבר עברית!" וכן "עברי - דבר עברית!". כרוזים אלה גם הודבקו בכל המקומות הנראים לעין.
חברי הגדוד לא הרשו לדבר בשום שפה זולת עברית, באסיפות, עצרות, כנסים ומפגשים פומביים.
בליל שישי, י"א באייר תרפ"ג (1923) עבר הגדוד בפעם הראשונה בחוצות תל אביב כשחבריו שרים שירים עבריים והשיר "יהודי דבר עברית". בכך החל למעשה הגדוד את פעילותו הנמרצת "להשרשת השפה העברית, לעמידה על דיוק הכתיבה וההגייה ולהדברת הלעז בארץ ישראל"...

ג. אז והיום

כמה מכם, קוראי מאמר זה, נתקפים געגועים לתקופה המתוארת בשורות הללו? ודאי עולה בדעתכם הרהור מחויך: האם מישהו היה מעלה בדעתו כיום לקום ולעמוד על משמר השפה? לזעוק את זעקתה? לגול את חרפתה? להציל את כבודה הנרמס? לשלוף מתוך להבות האש של הבליל הלשוני האופף אותנו, את האודים העשנים של מכמני השפה? להראות ברבים את יופייה והדרה? לזכור את הברק הלשוני של הסופרים, המשוררים, העיתונאים, אשר כתבו ודיברו עברית תקנית ומשובחת, המצטלצלת כקול ענוג של פעמונים מלכותיים באוזניהם של אוהביה ומחזריה המתמעטים.
ראו את בוגרי מערכת החינוך שלנו ואת לשונם הרזה והעילגת. אלה שאינם מבחינים בין זכר לנקבה, ששכחו את מלאכת הטייתם של פעלים, שאוצר המילים שלהם מתאפיין בדלילות מבהילה.
עקבו אחר צברים "אמיתיים" ילידי הארץ, שכושר הביטוי שלהם ירוד עד משעמם, שאינם מסוגלים להתנסח כראוי אפילו לגבי נושא פשוט. הם כמו מדקלמים כיוון שלא למדו לשוחח, הגייתם שגויה כאילו דיברו בפה פעור לרווחה, הם שוזרים במשפטיהם ביטויים שאינם שייכים לעניין כדי לכפר על אוצר המילים הדל שלהם.
מתי בעצם החל תהליך התדרדרותה של העברית ומדוע הגיעה לאן שהגיעה? מהם הגורמים שהביאו לזילות השפה והביאוה למרמס ולשפל כה חמור? האם אנו מאבדים במהירות הישגים אדירים שניקנו ביגיעה ובעמל, במאבק נחוש ובלתי פוסק, בבנייה עקבית של נדבך אחר נדבך, קומה אחר קומה?
יהיו שיאמרו שאין המצב גרוע עד כדי כך. לגרסתם - כל שפה חיה ונושמת מפתחת זרמים ותת זרמים של עגות וביטויים, הגיות וניבים, שיבושים וטעויות אשר רק מעידים על חיותה של השפה, הבסיס התוסס שלה, השתרשותה בפי העם, התערותם בה של עולים שהגיעו משבעים מדינה ולשונות אין ספור.
אם כך, מה לנו כי נזעק? הרי הגענו אל המנוחה ואל ההנחלה של לשוננו, בפי כל יושבי הארץ ואוהביה?! האם תיתכן מציאות טובה מזו?

ד. מהיום למחר

בל אחטא בשפתי, אך אני חי בתחושה שדווקא האקדמיה ללשון עברית, (יורשתו החוקית של "ועד הלשון"), תורמת בעקיפין לכך שרבים רבים מתבוננים בעברית הממשיכה להתחדש במבט עוקצני במקצת.
קחו למשל את החידושים האחרונים שהטילה לחיקנו האקדמיה (רשימה אקראית בלבד):

תקריש , ולא ג'ל לשיער.
רגשת , ולא אלרגיה.
גחלת , ולא אנטראקס.
מצבע , ולא טוש (צבע)
תצרף , ולא פאזל.
מצלה - אדם העושה לו מנגל, "ממנגל".
יש לומר תקליף , ולא פילינג.
יש לומר תחפיף, ולא שמפו.
יש לומר גלגשת, ולא סקייטבורד .
יש לומר אל-ריח, ולא דאודורנט .
נשמע כמו פורנוגרפיה - - - ...
וכי איך הגששים היו מגיבים ---- הלו , זה רדיו - -
דומה שבמציאות של "הכפר הגלובלי" של ימינו, יש להניח להם למונחים הבין לאומיים לנחות נחיתה רכה גם בשפתנו. איש לא יאמץ המצאות לשון מאולצות כגון אלו שלעיל.
תחת זאת נועדו לאקדמיה משימות ויעדים חשובים לאין ערוך:

? האם להותיר על כנה את לשון הנקבה בזמן עתיד כגון: תלכנה, תחשובנה, תטיילנה?
? האם להמשיך להשתמש בלשון זכר ונקבה בספירה: שני שקלים, שלוש בננות, ארבעה חדרים, חמש מנהרות, שישה חלונות, ועוד כיוצא באלה, שלשון העם מתרחקת מהן. ואם לאו - כיצד משרישים מחדש את הכללים הקיימים?
? האם וכיצד לערוך חריש עמוק בלימודי הלשון, הדקדוק והספרות בבתי הספר, כדי לחבבם מחדש על בני הנוער, להעשיר את שפתם, לגרום להם להכיר את המקורות ולשוב לעברית תקנית ונכונה גם בשפת היום יום.
? להשקיע מחשבה בשאלה כיצד משפרים את הרטוריקה ויכולת השיח של הנוער? אולי, כמקובל בעולם, לכלול בתכנית הלימודים את תורת הנאום, ההופעה בפני קהל, מיומנות הדיבור וההרצאה, מעבר לשיעורי ה"הבעה בעל פה" הנהוגים כיום.
? לרקום מחדש את חוטי הזהב של רומן האהבה הלוהט ששרר בין יושבי הארץ הזאת ובין שפת עבר. הם לא רק לימדו את לשונם לדבר בה. הם אהבו אותה, נלחמו על כבודה, שוררו לה שירים, חרזו לה פיוטים, דיברו בה בשנתם ובקומם, לשו ממילותיה את חלומותיהם.

ולבסוף, אולי הגיעה השעה לקומם מדפי ההיסטוריה את גדוד מגיני השפה? לחפש את האוהבים, המתנדבים, האכפתיים, שומרי חומות הלשון, ולגייסם למשימה בעלת חשיבות לאומית עליונה?

ודאי תשאלו, ומה אם לא יימצאו כאלה?
כי אז מצויה התשובה בצקלוני: אם לא גדוד - אולי פלוגה, ואם לא פלוגה - אולי מחלקה, ואם לא מחלקה - אולי כיתה? ויתכן שלא כיתה אחת. אולי כיתות רבות, בכל בתי הספר, האוניברסיטאות, המכללות, בתי האולפנה, ושאר מקומות הלימוד וקניית הדעת??!!!